אין לך כוח לכלום?
המלחמה נמשכת כבר 3 חודשים,
ונראה שנכנסנו לסוג של שגרה של ייאוש.
של לחכות שייגמר כבר.
לחכות שהחטופים והחטופות ישובו.
לחכות שהשמש תצא מבעד לעננים והרמזורים של חיינו יהפכו לירוקים.
לכולנו מוכרת התחושה שהמצב הנפשי שלנו מוביל לירידה בחשק לפעול, לחיות, ואפילו לירידה בכוחות הפיזיים שלנו.
את התחושה של חוסר האנרגיה אנחנו לא ממציאים, היא לא “בראש שלנו”, אלא יש מגוון מנגנונים פיזיולוגיים שעומדים מאחוריה.
לכן לא מספיק רק לאמץ פרספקטיבה חיובית יותר על החיים כדי להתגבר על זה.
מה לעשות וממה להימנע כדי להחזיר את תחושת החיות והאנרגיה לחיינו?
- להימנע ממאמץ יתר – לא לדחוף את עצמנו עוד ועוד לקצה. אפילו שכולם עושים ככה, אפילו שעד עכשיו כל הזמן ניסינו. אפילו שזה מה שהתרבות שלנו אומרת לנו לעשות. זה יכול לעבוד לתקופות קצרות, אבל לטווח הארוך זה מביא לשקיעה בחול תובעני של שחיקה, שככל שמנסים לצאת ממנו רק שוקעים עוד יותר.
- להימנע מהסתגרות והתבודדות – עוד טעות מובנת לחלוטין, כי במצב כזה למי יש כוח להיות נחמד/ה? מובן ככל שיהיה, זה מגביר את התחושה של חוסר האנרגיה ותורם לשקיעה במחשבות מדכאות ומחרידות.
- לשמור על שגרה של דאגה לצרכים הבסיסיים שלנו – אוכל, שתייה ושינה טובה הם לא מותרות! והם חיוניים לשמירה על האנרגיה הגופנית, ולכן גם הנפשית.
- צריכת יתר של ממריצים – קפה, מתוקים ותרופות כמו ריטלין ודומיו – זכרו שכגודל ההמראה כך גדל הסיכון להתרסקות.
- אל תוותרו על הדברים שאתם אוהבים! אפילו אם צריך לגרור את עצמנו לזה בכוח. אפשרויות נוספות הן לעשות דברים שמממשים את החוזקות האישיות, או פעילויות המבטאות את הדברים שחשובים לכן בחיים. אם לא בטוחים מה עושה לכם טוב, תמיד ניתן להיעזר בייעוץ תעסוקתי.
אם הקושי מתמשך, או שזה מרגיש קשה מידיי, כמובן שכדאי לפנות לרופאה שתשלול סיבה רפואית, וכדאי לפנות לטיפול רגשי לסיוע בהתמודדות.
מעובד מתוך כתבתה של עמליה רוזנבלום: מלחמת ההתשה: מה לעשות (ולא לעשות) כשאין לנו כוח לכלום
